<h1>ראבי"ה סימן אלף צ"ח</h1>
<h2>דף צג.</h2>
ואסור לבשל בשר תרנגול ועוף אם לא שימלחנו כבשר בהמה וצריך להוציא כל המוח שבראש מפני הדם שבקרום. ובשם רבינו יעב"ץ ובשם רבינו זקיני (סי' רפ"א) ראיתי חתכיה ומלחיה, דווקא בגידין שהן קשין צריך חתיכה אבל קרמי דמשום דם שהן רכים אפילו לא חתכיה שפיר דמי רק שמולחו יפה יפה שיצא הדם. ואמרינן לגבי מזירקי (צ"ג ע"ב) חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. ואם נתבשל בתוכו נראה דצריך לשער אם יכול לבטל בחתיכה שהיא בתוכו בס' מותר, ואם לאו צריך לשער בכל החתיכות בס' כי נעשית נבילה ואוסרת הכל. ודם ובשר שני מינין הן. ובתשו' ר"ח כתוב כל דבר שהוא אסור משום חלב אין לשנות ולחלק בין צלייתו לבישולו ואיסורן שוה כאחת, אבל כל דבר שאסור משום דם לבשל אסור ולצלות מותר. ומאריך בלשונו עד לבסוף דקאמר חמשה קרמי נינהו תלתא משום תרבא ותרין משום דמא, אותן דמשום חלב החלב מפעפע בכל הבשר ובולע הבשר את החלב ואוסר וכן ג' גידין שהם משום חלב, אבל קרמי וחוטי דמשום דם שואב האור את הדם בעת צלייתו ומותרין כדאמרינן בפרק הזרוע והלחיים [עי' קל"ג ע"א] ולא היא אלא אגומרי שרי ליה מישב שייב לדמא ואי בשפודא מנח ליה מידב דייב ואי בקדירה שרי ליה כד פסיק ומלח לה שפיר דמי, הילכך כל דבר שהוא אסור מחמת דם מותר לצלי וכל שהוא אסור משום חלב אסור בין לצלות בין לבשל. ויש מרבותי שדקדקו מדלא הזכיר הגאון הפרש בצלייה בין חתכיה ללא חתכיה ש"מ דדוקא לעניין בישול בעינן חתיכה, וכך פסק זקיני (סי' רפ"ב). ובהלכות גדולות (דקל"ב ע"ג) נמי כתב (הכי) [הני] דמשום תרבא אע"ג דחתכינהו ומלחינהו אסירי [ו]אי טוינהו [נמי] אסירי, ולגבי טוייה לא הזכיר חתכיה. ולפי סברא זו אומר אני אף במליח שאינו נאכל מחמת מלחו שהוא כרותח דצלי (צ"ז ע"ב) לא היה צריך חתכיה, וא"כ לדברי האומרים שאין בשר יוצא מדי דמו להתירו לקדירה אם לא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו, א"כ למה הצריכו לקדירה חתכיה ומלחיה. לכך נ"ל אע"ג דלא הזכיר הגאון אפילו הכי בעינן נמי לצלייה חתכיה שיהא מקום לדם לזוב. ודאי אומר אני מדלא אמרו חכמים לחתוך בשנים ושלשה מקומות, באיזה מקום שנחתך סגי ואפילו בחד מקום סגי. ואם נקב המיזרקי דרך השחיטה כששחט לר' יהודה דאז חמים דם ונפיק דם, ולרבנן אפילו לאחר ששחט ונתקרר סגי בהא, כדאמרינן בפרק השוחט (כ"ח ע"ב) לא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחד. ואי לקדירה נמי שרי בכי האי גוונא רק שימלחם לקדירה כדינו ולצלי כדינו דלא עדיפי משאר בשר שצריך מליחה. והאי דנקט הואיל וצוליהו כולו כאחת, משום דסתם לקדירה חותכו לבתר שחיטה הילכך לא בעי נקיבה בשעת שחיטה דסגי ליה בחתיכה דלבתר שחיטה, וכן דבר שהוא רגילות שחותכין ופוסקין לגמרי לשנים כגון הכתף מן הרגלים הנמכרים עם הראש בשעת הפשט אע"ג דקריר סגי בהא לר' יהודה נמי אם לא נקב בשעת שחיטה. [ו]אין דרך בזמן הזה לצלותו כאחד עם ראש הילכך ברור הוא כי נחתכו המיזרקי לגמרי ושרי. וקיימא לן כר' יהודה כדאמ' (ברכות ח' ע"ב) הזהרו בוורידין כר' יהודה. אך בידא ולועא שנחתכין בתר דקריר לא סגי בנקיבה לר' יהודה דדרך נקב קטן לא יצא כשנתקרר, אבל היכא שנחתך לגמרי לשנים אפילו לר' יהודה נפיק דמא ואפילו בתר דקריר כדאמרינן לא אמר ר' יהודה (אלא בעוף), פירוש (דסגי) [דבעינן] (ב)נקיבת הוורידין, אלא בעוף הואיל וצוליהו כולו כאחת אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך נקיבה בשעת שחיטה, דכיון שמנתחו לשנים אי אפשר שלא יצא הדם במליחה אפילו כי קריר. והאי דנקט אבר אבר, לא שצריך שתי חתיכות אלא בחדא נמי סגי אך כיון שמנתחו אבר אבר אי אפשר שלא יחתכנו לכל הפחות פעם אחת, והיינו דאמרי' (צ"ג ע"ב) חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי, ואפילו ר' יהודה נמי מודה בהא אע"ג דקריר. ותיקונו הכי אפילו לכתחילה. והיכא שצלה בלי חיתוך כלל עם הגיד שביד או עם המיזרקי נ"ל דסגי בקליפה לפי אומד פיעפועו, ובכבש שדמו מועט (ו)יזרוק רק הגיד כי הגיד יחשב קליפתו, כי הגיד שביד וגיד המיזרקי אין בהן איסור אלא מפני הדם הכנוס בם דהא חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. וקרום המוח צריך לחתוך מעט וצוליהו. ויש אומ' שהוא רך ואינו צריך חיתוך, ודבר זה אין נ"ל שכיון שהתלמוד דימה קרמא דמוקרא ודביעי [ו]לגבי אומצא דאסמיק אמרינן (שם) וכן ביעי וכן מיזרקי, דינם שוה ואם נחתכו שלשתם ולא ניטלו כולן לגמרי ומלחינהו שפיר שרו אפילו לקדירה. ואע"פ שנקב יורד מן המוח לשדרה צריך חיתוך קרום של מוח כיון שלא נגע בקרום לחותכו איך יצא הדם הלא נבלע בקרום, דלקדירה בעינן תרווייהו חתכיה ומלחיה כדפי'. ורש"י פסק שלצלי צריך מעט למלוח ואי לא מלחיה כלל אסור. ורבינו יב"א מתיר. והא דאמרינן בביצה (י"א ע"א) ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, היינו משום טעמא בעלמא שיפה ונטעם בכך. ובפרק הקומץ רבה (כ"א ע"א) לא גרסינן בספרים הישנים וכן לצלי אלא וכן לקדירה.
וזהו ניקור ונקיית הבשר מן החלב ודם וגידים שבו צריך לנקרו שנא' (ויקרא י"ז י"ד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו', מכאן אתה למד שהדם מובלע בבשר הוא ואסור לבשלו עד שידיח אותו במים וימלחנו שוב יפה יפה ויניחנו על כלי מנוקב עד שיצא הדם וצריך שישהא במלח שיעור מיל כדי שיצא הדם וכך מצאתי בשם רבינו שלמה. ויש שמשערים כדי שיעור צלייתו מפני שמלוח הרי הוא כרותח דצלי (צ"ז ע"ב) וכן בהלכות גדולות (דקל"ג סע"ב). ואין זה נכון ונתת דבריך לשיעורין ואתי למיטעי פעמים שהמדורה גדולה ונצלית במהרה פעמי' קטנה ושוהה בצלייתו. ואח"כ ידיחנו במים בג' פעמים דאמר שמואל (קי"ג ע"א) ימלחנו יפה יפה ויחזור וידיחנו [יפה]. בשם רבינו שלמה. ולי נראה דסגי בב' פעמים. ובתשובת זקיני (ראב"ן סי' כ"ד) כתוב וגם בשם ר' יעקב לוי שקיבל מרבו דבשר יבש שנתבשל בדיעבד בלא הדחה אין בכך כלום שכבר כלה הדם. והרבה בראייות להביא. תניא (בסיפרי) [בספרא (פרשת צו פרשתא י')] ובפרק דם שחיטה (כריתות כ' ע"ב) כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם דגים דם חגבים הכל בכלל תלמוד לומר לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן היתר ואיסור והם מין בשר אף כל כיוצא בהן אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה אוציא דם בצים שאינו מין בשר ודם דגים וחגבים שכולו היתר לעוף ולבהמה אי מה עוף שאין בו כלאים, פי' בצמרו, אף כל שאין בו כלאים ת"ל לבהמה אי מה בהמה שאינה באם על הבנים [אף עוף שאינו באם על הבנים] ת"ל לעוף. והא דאמרינן (ס"ד ע"ב) נמצא עליה קורט דם זורק את הדם, מדרבנן וכו' שהרי נתמעט דם ביצים. ודם שבשלו באור ולא בחמה אי נמי שמלחו אינו עובר עליו כדאיתא בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א ע"א). תנן במסכת כריתות (כ' ע"ב) דם שחיטה בהמה ועוף בין טמאין בין טהורין דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה חייבין עליו ובדם התמצית פלוגתא. ובפ"א דכריתות (ד' ע"ב) אמר רבא ג' כריתות האמורות בדם למה אחת לדם קדשים ואחת לדם חולין ואחת לדם כיסוי. פי' דם חיה אע"ג דלא מכפר מרבינן ליה. אמר רבא חמשה לאוין בדם למה אחת לדם קדשים ואחת לדם חולין ואחת לדם כיסוי ואחת לדם התמצית ואחת לדם האיברים. פי' כגון שנסחט מהם בלא מליחה. ודם הטחול ודם הכליות ודם הלב הבלוע בבשרו ונסחט מהן בלא תעשה, ומיהו הכנוס בלב בהמה בכרת דמעלמא אתי ליה. ועד שלא פירש הדם מן האבר מותר לאכלו חי כדאמרינן במנחות (צ"ט ע"ב) הבבליים אוכלים אותו חי, ובפרק מפנין (שבת קכ"ח ע"א) גבי בשר תפל אמרינן נמי הואיל וראוי לכוס. ודם מהלכי שתים שפירש כגון דם שעל הככר גוררו, כדאיתא בדם שחיטה (כריתות כ"ב ע"א) ובפרק אע"פ (כתובות ס"א ע"א). ואמר רב (כריתות כ"א ע"ב) דם דגים שכינסו אסור, אי נמי מכונס מעצמו, ואין בו קשקשים אסור מדרבנן דחשדי ליה כאוכל דם בהמה.
והמנקר ישבר ראש העצמות שבירך וינקר הקנוקנות והגיד הנשה כולו עם שומנו ויטול הגידין שבצנקרון. ויטול החלב והקרום שעל הקיבה דאקשתא ודאייתרא עד אורך אמה מן המעי של הקיבה דאנן בתר בני בבל גרירינן דלא אכלי ליה. והטבח יפרידנו בנחת מן הכנתא שלא ינתק בכח וישאר ממנו עם הכנתא. ויטול גם החלב והקרום שעל הטחול ושעל כרס כולו ושעל המסס ובית הכוסות. וישלוף הגידין שבתוך הטחול [שהן] משום חלב. ויטול הקרום והחלב שעל הכסלים. והחוטים שבתוך הכסלים בכסל הימין שלשה ומתפצלים כל אחד לשנים, ושני חוטים בכסל השמאל וכל אחד מתפצל לשלשה, סך כולו י"ב חוטין. ואי שליף להו אדחמימי משתלפי ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו. ויטול הקרומין שנים שעל הכליות. והקרום שעל חצר הכבד של צד הכבד מפני שהחלב המכסה שוכן עליו אע"פ שאינו מוזכר בתלמוד בכלל ה' קרמי. ואותו הקרום שעל חצר הכבד כלפי הריאה אין בו איסור ונהגו ליטול כולו דלא ליתי למיטעי. ויש שנוטלין (באצבע) [האצבע] שבכבד ומפרשים יותרת הכבד (ויקרא ג' ט"ו) פולציר בלע"ז ומשום שקרב למזבח נוטלין אותו, ויש תרגום שכתב בו חצדא דכבדא בדלי"ת, ואין נ"ל ואע"פ שקרב (כאן) [כיון] שאינו חלב מותר. ויטול החוטין שתחת הידים כולם והחוטים שיש בראש שתחת הלשון ושבצואר שהם משום דם. וכל אילו אסורין משום כל חלב וכל דם לא תאכלו ולא נתפרשו אלא מדברי חכמי התלמוד. וכל מה שאסור בבהמה אסור בחיה לבד מן החלב הקרב לגבי מזבח ושבא מכחם שמותר. וצריך לנקר בחיה החוטין שהם משום דם וקרמי דדמא וגיד הנשה ושומנו ולחטט אחריו ובצנקרון וכן למעלה עד כנפי העוקץ שקורין הנק"א ובכל אילו מנקר הכל כמו בבהמה. וכן השיב רבינו יצחק הלוי לרש"י. ואיסור שומן הגיד החמירו בו כשל תורה כמו ששנינו בפסחים (פ"ג ע"ב) ומייתי לה בפירקין (צ' ע"ב) העצמות והגידין ישרפו לששה עשר ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשומנו, ואמרינן (ערובין כ"א ע"ב) הזהר בדברי סופרים מדברי תורה שדברי תורה יש בה עשה ולא תעשה והעובר על דברי חכמים חייב מיתה, לפיכך ראוי להחמיר, ואיל וצבי וכל החיות שוין (במקורם) [בניקורם]. (צ"ב ע"ב) חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן כרת. ולובן שבתוך הכוליא המחופה בבשר הכוליא מותר דר' אסי גאים ליה ואמרינן כוותיה דר' אסי מסתברא דא"ר אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים הכא נמי שעל הכליות [אמר רחמנא] ולא שבתוך הכליות. ותרבא דקליבוסתא ודתותי מתני שהוא הלונבילש אסור דבהמה בחייה פרוקי מיפרקא. וחוטין שבעוקץ אסורין. וגם ג' גידין שבאליה אסורין אחד ממוצע בין השנים אסור. וריש מעיא באמתא בעיא גרידא. חמשה [חוטי] הוו, דטחלי דכפלי ודכולייתא משום תרבא, דידא ודלועא משום דמא. והקרום שעל הטחול כנגד הדד בכרת והשאר כולו אסור ואין חייבין עליו וקרום העליון שעל הכליות בכרת והתחתון אסור ואין חייבין עליו.
<h2>דף צג:</h2>
ביעי חשילתא רב ורב אסי חד אסר משום אבר מן החי וחד שרי א"ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילתא שרו ואת לא תיכול משום שנא' (משלי א') אל תטוש תורת אמך. אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי תלייא בשפודא מידב דייב אותביה אגומריה פליגי בה והילכתא מישב שייב ליה וכן ביעי וכן מיזרקי. ובפרק כיצד צולין (ע"ד ע"ב) אית' נמי ובתשובות פרישית לה. רישא בכיבשא, פי' ברמץ. ויש גורסין בכובשא, אפילו בלא רמץ. אותביה אבית השחיטה מידב דייב אצדדין מיקפא קפי ואסיר אנחיריה אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר. וצריך שינעץ בו עץ דק שיהא מקום לדם לזוב לחוץ. ואם מלג ברותחין בכלי ראשון הראש והרגלים עד שלא נקרם ומלח (בלא) [כל] צידיהן אסורין. וההיא דסוף פרק המביא כדי יין (ביצה ל"ד ע"א) דמשמע דמולגין, כשתקנה כדפרישית, אי נמי בכלי שני. וכן צריך לפרש הא דתניא בסוף פרק הזרוע והלחיים והקיבה (קל"ד ע"ב) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע וכו', ועוד י"ל דעגלים עורן רך ונכנס בהן המלח. וכי מחרך להו בשלהבת נהגו להדיח [ו]למלוח בית השחיטה ולהשהותה במלח ושוב מדיחין אותה והדר מחרכין מפני חשש שלא ימהר לצלות שמה ובתר (חתיכה) [חריכה] מנקרין אותה וחוזרין [ומולחין] כולו ומדיחין אותה ולבשלו בקדירה. ואין לחוש מפני [טעמא] שנמלח כבר בית השחיטה והשאר לא נמלח, שהרי בכלי מנוקב דמא משרג שריג (קי"א ע"א). וכן בעופות הנמלגין יש שמולחין בית השחיטה קודם מליגה ונוטלין המיזרקי ואחרי המליגה חוזרין ומולחין כולו. וטעם אחד לשניהם. ויש שקוצצין כל הצואר, ויש שמדיחין רק את הצואר ונוטלין הוורידין ומושיבין העור על גביו שאינו נגלה וקושרין אותו יפה ומגעילין וזה וזה ניהוג יפה. בתשובת הגאונים נ"א גידים יש שאסורין בבהמה וסימניך (שמות י"ב) אל תאכלו ממנו נ"א. כ"ה בצד ימין וכ"ה בצד שמאל ואחד באמצע האליה, ב' [בראש] בצד אחד וג' במיזרקי מצד אחד וג' בזרוע וג' שמתפצלין (לשני עשר) [לב' ב'] בכפל שהן ו' וג' באליה שהן הפרשות, בי"ת בשופי וג' בצנקרון וב' בכוליא ובזכר חוט אחד בשמנונית שבסוף הכפל, ובכחל א', הרי כ"ה בצד אחד וכן בצד השני, ואחד של העוקץ. ובעיני אין מכוון החשבון הזה כי עם ג' של האליה הוא כ"ה, והאליה אינה נמנית לשני צדדין. וחוטין שבכפל נמשכין משם עד תחת החזה, כך פי' רבינו שלמה. לכך צריך לחטט שמה לקונים רק הלפנים של הבהמות והכבשים. ומקום שלא נמצא שם מלח כלל כתוב בשם רב היי גאון דהכי עבדינן מחתיך ליה לבישרא וצלי ואכיל ליה ואי בעי לבשולי בקדירה ליטווייה ברישא עד דדייב כוליה דמא והדר מצי לבשולי בקדירה. תניא (בסיפרי) [בספרא (פ' צו פ"י)] כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו פרט לבהמה טמאה ולחייה ולעופות. מניין לרבות את הכלאים ת"ל (או כשב או עז) [שור וכשב ועז] דברי ר' עקיבא וכו' פחות מכזית שאינו בכלל עונש יכול לא יהא בכלל אזהרה ת"ל כל חלב. ואפלוגתא דחצי שיעור מייתי לה בפרק בתרא דיומא (ע"ד ע"א). ומסיים בסיפרא אשה לה' אין לי אלא חלב תמימי' שכשירין לקרב, חלב בעלי מומין מניין ת"ל מן הבהמה, חלב חולין מניין ת"ל כי כל אוכל חלב, א"כ מה ת"ל אשה לה', חלב שכמותו כשר ליקרב יצא החלב דפנות שאין כשר לקרב. פירוש שלא תאמר שומן וחלב הכל נקרא חלב והכשר ליקרב הוא האמור (ויקרא ג' ג'—ד') את החלב המכסה את הקרב ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה. והמכסה פרוש על ריש מעיא באמתא לכך צריך גרידא. ואע"ג דכתיב (שם שם ט') חלבו האליה תמימה וגו', אפ"ה שריא כדאמרינן בסוף פרק כל הבשר (קי"ז ע"א) דבעינן דבר השוה לקרב בשור וכשב ועז, ועז לא קרב ביה אליה הילכך אע"ג דאקרי חלב שריא.
חוזרני לעניין ניקור. וצריך שיקח כל החלב שעל הכליות ושלמטה מן הכליות והחלב שבעצמות ולא ישאיר אפילו כשעורה אחת של חלב. ובכזית חייב וחצי שיעור אסור מן התורה כר' יוחנן בפרק בתרא דיומא (ע"ג ע"ב). וטבח שנמצא אחריו אפילו בב' וג' מקומות בין כולם כזית חלב מלקין אותו ומעבירין אותו מאומנתו עד שיקבל עליו דין שמים ויתקן עוותו ואם נמצא אחריו במקום אחד כשעורה מעבירין אותו ולא מלקין. והטבחים נאמנים על גיד הנשה לחטט אחריו כר' מאיר (צ"ג ע"ב) דאנשיוה לר' יהודה וגבי עובדא דבר פיולא (צ"ו ע"א) משמע נמי דכר' מאיר עבדינן. וגיד הנשה בלא שומנו ובלא קנוקנות נמי אסור דעץ [הוא] והתורה חייבה עליו (צ"ב ע"ב). והילכתא אין בגידין בנותן טעם (צ"ט ע"ב) לאסור מה שנתבשל עמו. והני מילי בלי קנוקנות ובלא שומנו. וכן בצלי זורק הגיד והשאר מותר. וצריך ליטול הפנימי והחיצון בירך ימין ובירך שמאל. וגיד הנשה אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. וכל זמן שלא מצאנו אחרי הטבח דבר חשד סמכינן עלייהו דעד אחד נאמן באיסורין. וגרסינן בפרק עד כמה (בכורות ל' ע"א) ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא במר כנתא, פי' חילוף כנתא, כמו מר קוליס פי' חילוף שבח שמכנה לע"ז, וא"ר במר כנתא, קנסוה רבנן לזבוניה אפילו אמגוזי וכו' כדמפ' התם דבמילתא דאיסורא קנסינן ליה.
שולח אדם ירך לנכרי אע"פ שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. ואפילו למאן דאית ליה (פסחים כ"ב ע"א) גיד הנשה אסור בהנאה, מותר ליתן לגוי ולמכור אגב בשר שבשביל הגיד אין תוספת דמים וטובת הנאה. ודמי להא דתנן (ע"ז ע"ד ע"א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ואין צריך לפרש חוץ מן הגיד כי ברור הדבר שאין נמכר לבדו ועץ בעלמא הוא אלא שהתורה חייבה עליו. ובמקום אחר פירש[תי] בתשובות בחיבור זה גבי מכירת טריפות (סי' תתקע"ג).
<h2>דף קיא.</h2>
ואסור לצלות הכבד עם הבשר בשפוד אחד לא למעלה ממנו ולא למטה מן הבשר שפעמים העליון נשפל כיון שאינו נצלה כמו בימי חכמים שהיו צולין אותו בתוך התנור.
<h2>דף קיג.</h2>
וזהו ניקור ונקיית הבשר מן החלב ודם וגידים שבו צריך לנקרו שנא' (ויקרא י"ז י"ד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו', מכאן אתה למד שהדם מובלע בבשר הוא ואסור לבשלו עד שידיח אותו במים וימלחנו שוב יפה יפה ויניחנו על כלי מנוקב עד שיצא הדם וצריך שישהא במלח שיעור מיל כדי שיצא הדם וכך מצאתי בשם רבינו שלמה. ויש שמשערים כדי שיעור צלייתו מפני שמלוח הרי הוא כרותח דצלי (צ"ז ע"ב) וכן בהלכות גדולות (דקל"ג סע"ב). ואין זה נכון ונתת דבריך לשיעורין ואתי למיטעי פעמים שהמדורה גדולה ונצלית במהרה פעמי' קטנה ושוהה בצלייתו. ואח"כ ידיחנו במים בג' פעמים דאמר שמואל (קי"ג ע"א) ימלחנו יפה יפה ויחזור וידיחנו [יפה]. בשם רבינו שלמה. ולי נראה דסגי בב' פעמים. ובתשובת זקיני (ראב"ן סי' כ"ד) כתוב וגם בשם ר' יעקב לוי שקיבל מרבו דבשר יבש שנתבשל בדיעבד בלא הדחה אין בכך כלום שכבר כלה הדם. והרבה בראייות להביא. תניא (בסיפרי) [בספרא (פרשת צו פרשתא י')] ובפרק דם שחיטה (כריתות כ' ע"ב) כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם דגים דם חגבים הכל בכלל תלמוד לומר לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן היתר ואיסור והם מין בשר אף כל כיוצא בהן אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה אוציא דם בצים שאינו מין בשר ודם דגים וחגבים שכולו היתר לעוף ולבהמה אי מה עוף שאין בו כלאים, פי' בצמרו, אף כל שאין בו כלאים ת"ל לבהמה אי מה בהמה שאינה באם על הבנים [אף עוף שאינו באם על הבנים] ת"ל לעוף. והא דאמרינן (ס"ד ע"ב) נמצא עליה קורט דם זורק את הדם, מדרבנן וכו' שהרי נתמעט דם ביצים. ודם שבשלו באור ולא בחמה אי נמי שמלחו אינו עובר עליו כדאיתא בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א ע"א). תנן במסכת כריתות (כ' ע"ב) דם שחיטה בהמה ועוף בין טמאין בין טהורין דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה חייבין עליו ובדם התמצית פלוגתא. ובפ"א דכריתות (ד' ע"ב) אמר רבא ג' כריתות האמורות בדם למה אחת לדם קדשים ואחת לדם חולין ואחת לדם כיסוי. פי' דם חיה אע"ג דלא מכפר מרבינן ליה. אמר רבא חמשה לאוין בדם למה אחת לדם קדשים ואחת לדם חולין ואחת לדם כיסוי ואחת לדם התמצית ואחת לדם האיברים. פי' כגון שנסחט מהם בלא מליחה. ודם הטחול ודם הכליות ודם הלב הבלוע בבשרו ונסחט מהן בלא תעשה, ומיהו הכנוס בלב בהמה בכרת דמעלמא אתי ליה. ועד שלא פירש הדם מן האבר מותר לאכלו חי כדאמרינן במנחות (צ"ט ע"ב) הבבליים אוכלים אותו חי, ובפרק מפנין (שבת קכ"ח ע"א) גבי בשר תפל אמרינן נמי הואיל וראוי לכוס. ודם מהלכי שתים שפירש כגון דם שעל הככר גוררו, כדאיתא בדם שחיטה (כריתות כ"ב ע"א) ובפרק אע"פ (כתובות ס"א ע"א). ואמר רב (כריתות כ"א ע"ב) דם דגים שכינסו אסור, אי נמי מכונס מעצמו, ואין בו קשקשים אסור מדרבנן דחשדי ליה כאוכל דם בהמה.
ואת הכנתא אסור לבשל בקדירה (או) [אף] אם נמלחה כדין בשר. ורבי יהודאי גזר כן משום סורייקי סומקי דאית בה שגידים דקים יש בהם ואי אפשר להוציאם. ולא ידענא מאי שנא מטינוגא.
